מירה קולנק
לפני עשר או אחת-עשרה שנים, כשפייסבוק עוד הייתה בחיתוליה ועשיתי את צעדי הראשונים באינטרנט, הבנתי מהר מאוד שהרשתות החברתיות האלה, שפטריות, יכולות לשמש להרבה יותר מרשתות חברים ומכרים. אולם השימוש בהם לווה באמביוולנטיות. הרגשות נעו בין אופוריה לחוסר אמון.
באותה תקופה, לפחות במינכן, בה גרתי באותה תקופה, נקראה הרשת החברתית המקומית Lokalisten. הרושם היה שמינכן הצעירה כולה שוקקת שם ובניגוד לעולם האנלוגי, המעצר לפנות למישהו היה הרבה פחות. הודעות התנופפו כל הזמן בתיבת הדואר. יצרים משותפים, חברים או יעדים, פתאום כל אחד יכול היה למצוא את מה שהוא מחפש ולא היה צריך לעזוב את הבית ולקוות לגורל שמביא את האנשים הנכונים.
כמובן, אף משתמש לא היה מודע לכך שרשתות כאלה הן גם עזרה ראשונה מצוינת. הבעות עניין מעולם לא היו כה קלות להראות. הרגע מהשיחה סימפטיה, היה בסופו של דבר מפגש אמיתי.
ואלו היה כמעט משהו בלתי מעורער. כל אחד מהג'נטלמנים שפגשתי מעולם לא טען שאי פעם פגש אישה מהאינטרנט. מרבית הדיונים היו הוכחה לכך שהפער בין העולם הדיגיטלי לאנלוגי נתפס כגדול מאוד. המקבילה הייתה זרה, זרה בהרבה מכפי שכל זר רגיל יכול היה. החלוקה בין העולם "האמיתי" וה"משולל "הייתה חדה. והלא נודע מהאינטרנט איכשהו לא חלק מהעולם האנלוגי המוכר והצפוי.
למען האמת, ברגע שהתגבר על המפרץ הזה ושני אנשים התאספו והפכו לזוג, זה סרס כישרון למיתוס שמקורו הרחק מהאינטרנט. איך זה נשמע אם התשובה לשאלת ההיכרות הייתה פשוט "אינטרנטית"? בכלל לא רומנטי. והאם האינטרנט לא היה רק מיועד לחנונים שלא הספיקו למצוא בן זוג בחיים האמיתיים?
היום, כשאני יושב בערב בקבוצה גדולה עם חברים, כולם מספרים באופן טבעי על הפלירטוטים באינטרנט. ואפילו סבתא שלך כבר לא מופתעת ממסלולי היכרות כאלה. לא מעט מכיוון שזה מזמן לא הייתה תופעה בלעדית עבור הדור הצעיר מאוד, אלא שכל קבוצות הגיל שמחות בעולם ההיכרויות המקוונות. 30 אחוזים מכל מערכות היחסים מושגים בינתיים דרך האינטרנט.
"בברלין יש לי לפעמים תחושה שהפלירטוט במרחב הציבורי הופסק כמעט לחלוטין והכל עבר לרשת."
בברלין יש לי לפעמים תחושה שהפלירטוט במרחב הציבורי הופסק כמעט לחלוטין והכל עבר לרשת. גם אם אתה יושב לבד בבר כאישה בערב, זה לא נתפס כהזמנה. אבל ברלין כנראה מרגישה מגניבה מדי עבור הסטראוטיפים ההטרונורמטיביים והפלירטים האלה בצורה כל כך עדינה שהיא פשוט נופלת מתחת לרדאר התפיסתי שלי. שאלה שאת הארה אני עדיין עובד עליה.
לבסוף, עם הצגת אפליקציית ההיכרויות טינדר ב- 2012, הושגה רמה חדשה באבולוציה של היכרויות (מקוונות). ההבטחה: להכיר זה את זה עוד יותר קל! העיקרון: בחירה לגירוי האופטי. סיבה מכריעה שטינדר הפכה לתופעה עולמית.
מכיוון שבעובדה שתמונה מחליטה על המגע ולא על המילה הכתובה, בוטלו כל מחסומי השפה, כך היוצרים פגעו בעצב מרכזי. כל מבוגר שלישי הוא רווק, השוק גדול. אורח חיים גמיש מחייב גם את כל האפשרויות להיות מאוהבות. אימצנו זה מכבר את עקרון כלכלת השוק גם בחיים הפרטיים. טינדר הוא רק התוצאה הסופית.
אבל כל מי שהתמכר להיכרויות ברשת בשלב מסוים מגלה שזה מביא מעט סיפוק. ראשית כל התחושה המוחצת של היכולת לבחור את בן הזוג הרצוי מתוך קטלוג ענק, הרבה תאריכים לא מוצלחים אחר כך ההתפכחות והריקנות הפנימית.
"אפליקציות היכרויות הן מאיצי אגו שגורמים לנו להרגיש ניצלים לרגע מהבלתי משמעות שלהם, מה שהופך כל סיום לזוגיות לאופציה לבן זוג טוב יותר."
אפליקציות הכרויות הן מאיצי אגו שגורמים לנו להרגיש ניצלים לרגע מהבלתי משמעות שלהם, מה שהופך כל סיום לזוגיות לאופציה לבן זוג טוב יותר.
אולם לאחרונה לאחרונה מופיעים יותר ויותר טקסטים של משתמשי טינדר לשעבר, שמתוודים על יציאתם. הכרויות זה רק הרגל רע, טוב, לגשר על כמה דקות של המתנה, אז הטנור. הפרט נכנס לחלוטין למסה חסרת הפנים ומאבד את פגיעותו.
בשורה התחתונה מפיכחים: הבעיות במציאת מערכות יחסים ושמירה עליהן נשארו זהות. בסופו של דבר פלרטט אינטרנטי עדיין צריך להוכיח את עצמו במציאות. מה שאנחנו באמת צריכים ללמוד זה התמודדות עם האפשרויות החדשות. כי עלינו לשלוט בהם, לא עליהם אנחנו.
תמונה / וידאו: אוסקר שמידט.
