תופעה: מה באמת קשור להם?

תופעות הן משהו לא נוח. מעצם הגדרתו, תופעות הן תופעות ניתנות לצפייה, דבר שניתן לחוש על ידי החושים שלנו. אבל זה נגמר כאן.

ילדים מתחת לגיל חמש מייחסים לכלל יודע-פנים אחר. תאוריית הנפש, כלומר הרעיון שלאחרים אופק ידע שונה משל עצמם, מתפתחת מאוחר יותר. ילדים מתחת לגיל חמש חושבים גם בצורה תיאולוגית, כלומר מכוונת מטרה: העננים שם כדי לגרום גשם, ויורד גשם כך שהצמחים יוכלו לצמוח. במובן זה, ילדים הם המאמינים שנולדו מכיוון שהם מסבירים באופן אינטואיטיבי פערים בידע שלהם ובמודלים המסבירים באמצעות כוח על טבעי.

הכוח הגדול של הדת הוא בכך שהיא מספקת הסברים לתופעות, דברים שעולים על יכולותינו הקוגניטיביות והמדעיות. ניתן להסביר ככל הנראה את יכולת ההשמדה של הדתות כמעט בכל התרבויות האנושיות. שום דבר לא מפריע לנו כמו דברים שאנחנו לא יכולים להסביר. הכוח העל-טבעי, האלוהות, יכול לשמש במדויק כדי להיות אחראי מעבר לרציונליות ומדע לכל מה שאחרת יהווה מקור לחוסר וודאות כתופעה, כתעלומה לא פתורה. פסיכולוגית, אם כן, אנו רוכשים באמצעות דת סוג של ביטחון המאפשר לתודעה שלנו, שרוצה להסביר הכל, לנוח. האדם משתמש על העל טבעי כדי למצוא הסבר לתופעות שמעבר לכוח ההסבר המדעי. זו כנראה הסיבה שדתות כל כך נפוצות.

מהן תופעות?
בואו ננסה לדמיין תופעות המשתמשות בדוגמה של תפיסה חזותית: תהליך הראייה מאופיין בתהליכים חושיים וקוגניטיביים, אשר האינטראקציה שלהם מיתרגמת גירויים אור לעצמים נתפסים. האור מכה את העין, ממוקד על ידי המנגנון האופטי ואז מכה את הרשתית, שם מתורגם גירוי האור לאותות חשמליים. קשרי גומלין מורכבים של העצבים ברשתית התופעה מגלים פרשנות ראשונה לגירויי האור, וכך מובילים לשיפור הניגודיות ותפיסת התנועה. כבר ברשתית מתרחשת פרשנות לאור, ומרחק מהתופעה הטהורה. אינטגרציה ופרשנות נוספת מתרחשת אז בקליפת המוח הראייה, כך שמתעורר מה שאנו חווים כאירוע קוגניטיבי. כל התפיסה שלנו היא אפוא תוצאה של אינטראקציה מורכבת של תהליכים בסביבתנו והמנגנון התחושתי והקוגניטיבי. תפיסת התופעות היא אפוא כשלעצמה איננה אובייקטיבית. במקום זאת, החושים והמוח שלנו מותאמים למזוקוזמה הממפה פחות או יותר את הצרכים הביולוגיים שלנו. בשני המיקרוקוסמוס וגם במקרוקוסמוס אנו מגיעים לגבולותינו. בעוד שהנגישות והאי-יכולת להבחין במיקרוקוסמוס הם בגבולות התפיסה התחושתית כמו גם העיבוד הקוגניטיבי, אירועי המקרוקוסמוס חורגים מאופקנו בעיקר במובן הקוגניטיבי.

ההסבר כסוף

מכיוון שתופעות הן מעבר לעולם ההסבר וההבנה שלנו, הן אינן סטטיות. במקום זאת, קיומם מסתיים כתופעה כאשר המדע הצליח לספק הסבר. ניתן להסביר ברמות שונות ורק כאשר הובהר כל הרמות ניתן לדבר על עובדה מדעית.

שאלות מרכזיות של מחקר

זוכה פרס נובל, ניקולאס טינברגן (1951), גיבש ארבע שאלות שצריך לענות עליהן בכדי להבין את ההתנהגות. ארבע השאלות הללו הן שאלות המפתח המניעות את המחקר בביולוגיה. חשוב כאן הנוף של השלם, כך שלא הסתפקות בתשובה, אלא התחשבות בכל ההיבטים:
שאלת הגורם המיידי נוגעת במנגנונים הפיזיולוגיים העומדים בבסיס ההתנהגות. שאלת ההתפתחות האונטוגנית בוחנת כיצד זה מתרחש במהלך החיים. שאלת ערך ההסתגלות בוחנת את הפונקציה, את מטרת ההתנהגות. שאלת ההתפתחות האבולוציונית עוסקת בתנאי המסגרת בהם התנהגותה הופיעה.

מדע יתר על המידה

מכיוון שבורות קשורה לחוסר וודאות, אנו נוטים להעריך יתר על המידה את הידע שלנו, ואפילו באזורים שבהם בסיס הידע מוגבל ביותר, אנו יכולים להתחיל ממצב עובדתי מבוסס. המסע שלנו אחר תשובות מוביל אותנו להעריך יתר על המידה את כוח ההסבר של המדעים, מה שמוביל להערכת יתר של ממצאי מחקרים מדעיים. במקביל, המדע עולה תחת האש יותר ויותר: לא ניתן לשחזר ממצאים שנחשבו כבטוחים. מחקרים סותרים מגיעים לאמירות הפוכות באותו נושא. כיצד יש לסווג פיתוחים כאלה? בעוד שהמדע עוזר להשיג הבנה טובה יותר של ההקשר, הוא מספק תשובות כמעט מוחלטות לעולם.

החשיבה שלנו
המנגנונים הקוגניטיביים ואסטרטגיות ההחלטה של ​​בני האדם משקפים דיכוטומיה זו של תופעות ואירועים שניתן להסביר. כפי שמתאר דניאל כהנמן בספרו "חשיבה מהירה, חשיבה איטית", נראה כי החשיבה שלנו נעשית בשני שלבים: ברמה פנומנולוגית, עם נתונים לא שלמים וחוסר ידע על הקשרים, משתמשים במערכת 1. הוא מהיר וצבעוני רגשית, והוא מוביל להחלטות אוטומטיות ולא מודעות. חוזקה וחולשה בו זמנית של מערכת זו היא החוסן שלה לפערי ידע. ללא קשר לשלמות הנתונים, מתקבלות החלטות.
מערכת ה- 2 איטית יותר ומאופיינת באיזון מכוון והגיוני. מרבית ההחלטות מתקבלות באמצעות מערכת 1, רק מעטות מועלות לדרגה השנייה. אפשר לומר שהחשיבה שלנו מסתפקת בתופעות טהורות על פני מרחקים ארוכים, ולעתים נדירות מבקשת הבנה עמוקה יותר. לפיכך מועדים לאמץ דרכי חשיבה לא מציאותיות עקב היוריסטיקות פשוטות. הקשיים שלנו בהתמודדות עם הסתברויות ותדרים נעוצים בדומיננטיות של מערכת 1. רק על ידי שימוש במכוון במערכת ה- 2 אנו יכולים להשיג הבנה של טיב ומידת היחסים.

אחריות ההחלטה

לצורך סיקור מובחן של ממצאים מדעיים, מרחב וזמן לרוב חסרים בעולם התקשורת. לפיכך, זו נותרה באחריותם של אנשים ליצור תמונה מובחנת זו ולשקול כיצד ממצאים אלה צריכים להשפיע על מעשינו. בעוד שכל רווח בידע נוסף מאפשר לנו לקבל החלטות מושכלות יותר ובכך לייעל את פעולותינו, בדרך כלל התהליך אינו מפושט אלא מורכב יותר. לא רק את מספר הגורמים, אלא גם את הרלוונטיות שלהם צריך להיכלל בשיקולים.

קבלת החלטות מושכלות על בסיס מערכות יחסים מורכבות היא אפוא פרשה מסובכת. לא רק בגלל הנוחות, אלא גם בגלל הצורך לקבל כל הזמן החלטות, אנו מוותרים על השקפה מובחנת לרוב. ברמה הפנומנלית, אנו סומכים על תחושת הבטן שלנו, כדי לא להתפשר. זו אסטרטגיה מסתגלת ביסודיות, שיש לה הצדקה לפעולות הקטנות והיומיומיות. שיקוף מעמיק חיוני להחלטות המדיניות המשפיעות באופן עמוק על עולם הפעולה שלנו: שיקולים בסיסיים לגבי דמוקרטיה, קיימות או מטרות חיים, אם הם מושכלים ומובחנים, יכולים לספק מסגרת מוצקה המעצבת את החלטותינו המהירות.

מידע חדש יכול לשנות את המסגרת הזו. רק אם אנו מתאימים ללא הרף את מסגרת קבלת ההחלטות שלנו, אנו מונעים את הקיפאון - ברמה האישית וגם ברמה החברתית. פיתוח נוסף הוא ליבת המערכות המתפקדות. קבלת הסטטוס קוו כלא משתנה עומדת בדרכו של תהליך זה. בהתחלה תמיד יש בורות; רק דרך יצירת הידע יש התפתחות נוספת. ההכרה בתופעות, ובכך בדברים שמעבר למה שהמדע יכול להסביר או להבין, דורשת הלך רוח פתוח שיכול לקבל דברים העוברים על גבולות קוגניטיביים.

תמונה / וידאו: Shutterstock.