מסע בזמן אל הלא נודע

מסע בזמן אל הלא נודע

אני יוצא מכמוסת הזמן שלי לאוויר הפתוח. הוא חם, האוויר לח וריח חריף עולה באפי. החולצה שלי נדבקת לגופי ואני ספוגת זיעה. אני בקושי יכול לזוז בגלל ההלם ולנסות להתמצא. מבט בשעון הדיגיטלי שלי אומר לי שאני בשנת 3124. ראשי כואב מהחום ואני לוגמת מים. יש לי משימה. לחוות ולתעד כמה התפתחו החיים עלי אדמות. אני מתקדם בזהירות כמה צעדים ומשקיף מעל כיפת הגבעה עליה נחתתי. מה שאני רואה שם עוצר את נשימתי. עולם שלא יכולתי אפילו לדמיין בסיוטים הגרועים ביותר שלי. השמיים כבר לא כחולים, אלא אפורים ומעוננים מענני האדים העולים באוויר מכל מקום. לא ניתן לראות אזור ירוק אחד. אני רואה רק דבר אחד והוא מפעלים המשתרעים על שטח עצום. הברכיים שלי מתחילות לרעוד ופתאום אני מתקשה לנשום. אני מושיט יד אל תיק התרמיל שלי ושולף מסיכת נשימה, לובש אותה, בודק פעמיים את תכולת התרמיל ואז יוצא לדרך. אני יורד במורד הגבעה בה נחתתי וכשאני מסתובב שוב אני רואה מהי הגבעה בה נחתתי בעצם. זהו הר ענק של זבל: אריזות פלסטיק, פסולת מזון ופחיות משקאות ככל שהעין רואה. פתאום אני שומע צפצוף מחריש אוזניים וכשאני מסתובב אני רואה משאית ענקית מאחורי. הוא בא אלי במהירות מסחררת. אין דרך החוצה. יש סביבי גדרות תיל שהן חיות. אז אני לא יכול לברוח שמאלה או ימינה, אז בבהלה אני שוב רץ במעלה גבעת האשפה. מכיוון שאני לא יכול לרדת חזרה למשאית הענקית, אני מחליט לרדת בצד השני של הגבעה. אני עובר לאט לאט מעבר לגורדי שחקים אפורים ומייגעים ומפעלים. נדהמתי שעוד לא פגשתי נשמה, אני עוצר ומסתכל לתוך אחד החלונות. כפי שאני יכול לדעת מהשלט שלצידי, מדובר בחברת אוכל. ההלם כתוב על הפנים שלי. ציפיתי לפס הרכבה, מכונות וסביבת מפעל קדחתנית. במקום זאת, אני מסתכל לתוך אולם קודר וקצת מסתמן למראה ובכל מקום שהוא שופע ברובוטים. יש אלף. אתה טס, נוהג או רץ מ- A ל- B במהירות עצומה ומקליד בחופזה משהו למסכים צפים. פתאום אני שומע רעש מוזר מאחורי. כשאני מסתובב אני רואה קשיש בעל עודף משקל שמסתובב במעין מיטה מעופפת. אנשי העתיד נאכלים יתר על המידה ועצלנים. הם ניזונים רק ממוצרים מוגמרים המיוצרים כימית. אנשים אוכלים בצורה לא בריאה, אוכלים בשר זול מחקלאות מפעל ומסתדרים בלי ירקות ופירות. אין לך מה לעשות, האדם הוא חסר משמעות ובכל זאת הוא אחראי לכל זה. כל קרחון וכובעי הקוטב נמסו. האוקיאנוסים והאגמים דומים לפח אשפה וניצוץ החיים האחרון גווע. פינות יערות לבנות אינספור מפעלים. כל מיני בעלי חיים נכחדו. נרדף ונהרג על ידי בני אדם. סוף סוף מנוצל משאבי כדור הארץ.

העולם שאתה ואני - כולנו - יודעים מילדותנו גוסס. היערות משתתקים יותר ויותר, מינים גוועים. כמעט 30 מיליון דונם של יער נהרסים מדי שנה, ורק כדי לקדם ייצור נייר או כדי ליצור אזורים חופשיים לחקלאות ולמרעה של בקר. גם בהרים ובים הטבע נדחק לסף צעד אחר צעד.

חשוב להפחית באופן דרסטי את כמות הזבל שאנו מייצרים מדי יום. בעת הקניות יש להיזהר מהימנעות ממוצרים עטופים בפלסטיק. קניות אזוריות ועונתיות הן גם גורמים חשובים שעלינו לקחת בחשבון בעת ​​הקניות. אנחנו צורכים הרבה יותר ממה שאנחנו באמת צריכים. יש לנו הכל ממזון ועד מוצרי טיפוח אישיים לבגדים בשפע. יוקרה זו מפתה אותך לקנות יותר ממה שאתה צריך. אוכל מטופל ללא אחריות וכמויות אדירות של אוכל נזרקות מדי יום. הימים מזוהמים, יערות נכרתים ובתי הגידול של בעלי חיים רבים נהרסים. מאות בעלי חיים נהרגים מדי יום. המינים גוועים. החדשות הטובות: יש עדיין תקווה. אנחנו עדיין יכולים להציל את הטבע. כולנו באותה סירה וכשהטבע מת, גם לבני האדם כבר אין עתיד. בואו וכולנו נעזור יחד להצלת כדור הארץ שלנו. תמכו בארגונים לשמירת טבע, צרכו בצורה מצפונית, נסו להימנע ככל האפשר מפלסטיק. עושה שימוש חוזר במוצרים. קונה חנויות בתפזורת ואורגנית ומכסה מרחקים קצרים יותר באופניים במקום ברכב. גם אם החיים על פני האדמה אינם מתקדמים כפי שהם בנסיעה בזמן לשנת 3124, כעת עלינו להתחיל להציל את הטבע ומיניו. וכפי שנאמר:            

העתיד הוא עכשיו