השינוי הגדול ואיך נציל את העולם

מומחה הקיימות דירק מסנר בראיון בלעדי על השינוי הגלובלי, השינוי הגדול - ואיך זה ישנה את חיי העסקים והאנשים.

דירק מסנר (1962) הוא מנהל המכון הגרמני לפיתוח (DIE) ומנהל משותף של המרכז ללימודים מתקדמים במחקר שיתופי פעולה גלובלי / Duisburg. מסנר למד מדעי המדינה וכלכלה ומייעץ לא רק לממשל הפדרלי אלא גם לממשלת סין, האיחוד האירופי, הבנק העולמי וארגונים בינלאומיים אחרים בנושאי פיתוח גלובלי ושיתוף פעולה בינלאומי. הוא שותף כיו"ר חוקר האקלים ג'ון שלנבר המועצה המייעצת הגרמנית לשינוי גלובלי (WBGU), 2011 הוא פרסם עם WBGU את המחקר "החברה חוזה לשינוי גדול. הדרך לכלכלה עולמית ידידותית לאקלים ".

"אם הכל נשאר כמו שהוא, שום דבר לא נשאר כמו שהיה."
דירק מסנר על נחיצות המהפך הגדול

מר מסנר, מדוע אתה כל כך אופטימי?

לפני שני עשורים ידענו כי שינוי לקיימות יהיה הכרחי בכדי למנוע פגיעה מהאנושות. כמעט כל ראשי המדינה והממשלה חתמו על כך בסוף ועידת הסביבה והפיתוח העולמית הגדולה 1992 בריו. עם זאת, האפשרויות ליזום שינוי כזה עלו רק מאז. כיום כל האלמנטים של שינוי הקיימות נמצאים שם. הטכנולוגיות לקידום כלכלות ידידותיות למשאבים ואקלים, תפיסות מדיניות כלכלית וחדשנות לקבוע מסלול חדש, מספר הולך וגדל של שחקנים שכבר מניעים טרנספורמציה ירוקה: ערים, עסקים, כמה ממשלות, ארגונים בינלאומיים, מוסדות מחקר.

ניתן לממן גם את המעבר לקיימות. אנו נמצאים בנקודת מפנה בה ניתן לקבוע את המסלול שוב. עמנואל קאנט היה אומר: "נוצרו" תנאי האפשרות "לטרנספורמציה.

אילו צעדים נחוצים כעת?

מעניין לציין כי כמעט ולא נותרו מקבלי החלטות, בין אם באירופה, סין, מרוקו או ארה"ב, אשר עומדים בסתירה לאבחון הבסיסי לפיו נחוצה שינוי של קיימות. זה פותח חלונות לשינוי. אבל: מקבלי החלטות כלכליים ופוליטיים, אך גם אזרחים רבים חוששים אם טרנספורמציה כה מרחיקת לכת יכולה באמת להצליח. לכן חשוב מאוד לפרויקטים של הדגמה שמראים מה אפשרי. אם מעבר האנרגיה הגרמני, שמסתכם בהמרה רדיקלית למקורות אנרגיה מתחדשת, יצליח, הדבר יביא להשקעות עולמיות במערכות אספקת אנרגיה ירוקה. אדריכלים המפתחים בניינים עם אפס אנרגיה בעלות סבירה יכולים לנווט את הפיתוח העירוני לכיוון חדש. הדור הראשון של מכוניות פליטת אפס נמצא בהתהוות. הישגים חלוציים כאלה הם מכריעים כדי להאיץ את המהפך. בנוסף, פוליטיקה יכולה לעשות המון. החשוב ביותר הוא מחיר לפליטת גזי חממה כדי לקבוע את אותות המחיר הנכונים. לדוגמא, סוף סוף יש לרפורמה בסחר בפליטות כך שמחירי פליטות גזי החממה משקפים את הנזק שהם גורמים.

כיצד ניתן להניע פוליטיקה?

שינוי הקיימות כבר אינו נושא נישה; הוא מוצא תומכים בכל המפלגות והמעמדות החברתיים. אנו האזרחים צריכים להילחם למען השינוי הזה. ממשלות גם צריכות להבין שבכל מקרה מתחולל שינוי מהותי. אם הכל נשאר כמו שהוא, שום דבר לא נשאר כמו שהיה. אם נמשיך בנתיב הצמיחה שלנו עתיר המשאבים וגזי החממה, החל משנת 2030 נצטרך להסתגל לשינויים במערכת האדמה שיהפכו לקשים יותר ויותר לשליטה: מחסור במים ובקרקע, עליית מפלס הים, אירועי מזג אוויר קיצוניים, הפשרה של פרפרוסט עם השלכות בלתי צפויות, המסת קרח גרינלנד - זה הוא תרחיש משבר עולמי. האלטרנטיבה היא ליזום מעבר לכלכלה ידידותית לאקלים ויעילה במשאבים. מדינות שיעשו זאת תחילה יהפכו לכלכלות המובילות בעשורים הקרובים. יש הרבה דיונים על כך בסין, למשל: גל החדשנות הגדול הבא בכלכלה העולמית יהיה ירוק.

"המעבר לכלכלה ידידותית לאקלים מרמז על שינוי מבני מרחיק לכת שיחולל מנצחים ומפסידים.", דירק מסנר על מתנגדי הקיימות.

האם "טרנספורמציה ירוקה" מסכנת את התחרותיות של חברות?

שאלה זו משקפת תחילה דאגה לגיטימית בשאלה אם השקעות ומדיניות אינטנסיביות בעלות עלות עלולה להוביל לעיוותי תחרות, למשל בין מפעלי פלדה בגרמניה וברוסיה. כתוצאה מכך ניתן יהיה להעלות על הדעת מעבר להפקה, דבר שלא יסייע לאקלים העולמי. שלושה היבטים חשובים כאן: ראשית, מדיניות הגנת האקלים חייבת להקנות לחברות עתירות אנרגיה זמן למודרניזציה בדרך ידידותית לאקלים. במערכת סחר פליטות אירופאית ניתנה לחברות זמן רב מדי בצורה של תעודות פליטה בחינם על מנת לעבור לייצור ידידותי לאקלים. שנית, תמריצים לקיימות אקלימית יכולים ליצור יתרונות תחרותיים חדשים ובר קיימא. אלה יובילו אם חברות פלדה גרמניות או אירופאיות יצליחו להיות חלוצות ייצור פלדה ידידותי לאקלים. שלישית, המעבר לכלכלה דלת פחמן מרמז על שינוי מבני מרחיק לכת שיניב מנצחים, כמו ספקי אנרגיה מתחדשת, ומפסידים כמו מפעילי פחם. הניתוח לפיתוח קיימות מביא אפוא למתנגדים רבים במגזרים עתירי פחמן.

האם האזרח והצרכן יצטרכו להסתדר ללא המהפך?

קפיצות טכנולוגיות ביעילות יהיו חלק מהפתרון: מערכות אנרגיה וניידות ידידותיות לאקלים, ייצור תעשייתי חסכוני במשאבים. אך נצטרך לבדוק את אורחות חיינו ואת החלטות הרכישה האישיות שלנו. כל עוד טיסות ארוכות טווח אינן אפשריות בצורה ידידותית לאקלים, עם כל טיסה טרנס-אטלנטית אנו חורגים מהתקציב השנתי של גזי החממה שיהיה זמין למעשה לכל אזרח. אנו יכולים לקנות מכוניות דלות גזי חממה ומוצרים עמידים יותר. אנו יכולים לנסות להימנע מכך ש- 40 אחוז מהאוכל שמופק מסתיים לפח בחיי היומיום. אך אנו יכולים לחשוב גם על מושגי רווחה שאינם מכוונים רק לתוצר הלאומי הגולמי לנפש. מחקרים רבים מראים כי לאחר שמילאו את צרכיהם הבסיסיים, אנשים מרוצים במיוחד כאשר קיימים יחסי אמון בסביבתם, ברשתות החברתיות, בביטחון בחברותיהם, באמינות המוסדות הציבוריים, גישה לחינוך, בריאות והוגנות חברתית. מעל לכל, אנו הצרכנים צריכים לראות את עצמנו כאזרחים שאושרם תלוי לא רק בהזדמנויות הצריכה, אלא גם בתנאים המתוארים של חיים טובים. 

האם מימון השינוי באמת אפשרי?

מרבית המחקרים מראים כי הקהילה העולמית תצטרך להשקיע כשני אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי הגלובלי בטרנספורמציית הקיימות, וכי העלויות של שינוי סביבתי בלתי מרוסן היו גבוהות משמעותית מהפעולה המונעת. עם זאת, יידרשו השקעות משמעותיות מראש לבניית אנרגיה עמידה באקלים ותשתיות עירוניות, למשל. בתהליך הטרנספורמציה, הכל קשור לאכיפת נכסי חברות, אינטרסים ויכולות עתידיות כנגד אינטרסים חזקים בעבר ובהווה. השקעה בתשתיות חדשות ידידותיות לאקלים עובדת כמו השקעה בבניית השקעות בחינוך. בתחילה הם עולים הרבה כסף, אך בכל מקרה יש להם השפעה חיובית על החברות שלנו בעתיד.

האם התור הירוק יכול לשרוד כנגד המשבר?

זו שאלה גלויה. במיוחד במדינות המתועשות המערבות החובות, כרגע קשה לגייס את ההשקעות הדרושות לבניית תשתיות ידידותיות לאקלים. רק במדינות בודדות מתקיימים דיונים אלה לצמיחה נוספת להפחתת האבטלה הגבוהה הקשורה באופן פעיל לארגון מחדש של כלכלות ירוקות. חשוב מאוד להראות עם המעבר האנרגטי בגרמניה ובאסטרטגיות הפחמן הדלות-פחמן כי תחרותיות, תעסוקה וקיימות אינן צריכות להיות ניגודים. בספרד ובמדינות משבר אחרות השקעות ירוקות התערערו. המשבר עשוי, אפוא, להוביל להתארכות של דפוסי הצמיחה המאובנים, אשר בתורם יווצרו תלות נתיב ההופכת את המעבר לתאימות אקלים קשה ויקר יותר בעתיד. ישנן אינדיקציות לכך שהכלכלה המתעוררת עשויה להשיג את המהפך ולא את מדינות ה- OECD החובות כיום. לסין יש יתרות מטבע חוץ גבוהות, שעשויות לממן את ההשקעות הדרושות בענפי פחמן נמוך. בנוסף, הכלכלות המתעוררות כבר נמצאות במצב טרנספורמציה חברתית-כלכלית בגלל הדינמיות הכלכלית הגבוהה שלהן. בהקשר כזה אוריינטציה לקיימות יכולה להיות קלה יותר להשגה מאשר במדינות OECD מוכות משבר ועייפות רפורמה.

מה כל אחד יכול לעשות?

כבר אמרתי המון על מה שאנחנו כצרכנים יכולים לעשות באופן קונקרטי. אך לעיתים קרובות מדי דיון הקיימות מתנהל כוויכוח ויתור המרתיע. אך בסופו של דבר, כולנו צריכים לפעול לפיתוח אורח חיים שיאפשר להגיע בקרוב לתשעה מיליארד אנשים לנהל חיים מכובדים ובטוחים בחברות דמוקרטיות. מדובר על השקפת עולם חדשה, שינוי חשיבתנו, הישג תרבותי של התרבות. ראשית כל, יש צורך בריאליזם - עלינו לקבל את גבולות מערכת האדמה שבתוכה ניתן להשיג התפתחות אנושית על בסיס מתמשך. כל השאר יהיה חסר אחריות. 

ואז זה מגיע לחידושים חברתיים, פוליטיים וכלכליים, כלומר יצירתיות ועזיבה במטרה ליצור חברות ברות קיימא. אם אתה צופה באדריכלים מחויבים ממציאים מחדש ערים ידידותיות לאקלים, אתה מקבל תחושה שתאימות האקלים קשורה מעט ל"הסתדר בלי "והרבה מה לעשות עם יזמות. ועלינו ללמוד לשקול את ההשלכות ארוכות הטווח של פעולותינו על חברות אחרות ועל הדורות הבאים רבים. זו שאלה של צדק.

בסופו של דבר, מדובר בקבלה של אנשים - ביחיד ו כקהילה עולמית - שעלינו לקחת אחריות על יציבותה של מערכת כדור הארץ, מכיוון שזו הדרך היחידה למנוע מאיתנו ליזום שינוי מערכת אדמה עם תוצאה לא וודאית בעשורים הבאים. אני משווה את טרנספורמציית הקיימות לתקופת ההשכלה. באותה תקופה גם "דברים המציאו" דברים גדולים: זכויות אדם, שלטון החוק, דמוקרטיה. עמנואל קאנט סיכם בצורה נפלאה את ליבת התקופה הזו. מבחינתו, מהות ההשכלה הייתה "השינוי באופן בו אנשים חושבים."

תמונה / וידאו: Shutterstock, DIE / מסנר, אפשרות.