לא, הרצונות של רוב האנשים מוגבלים

מאת מרטין אור

ספרי לימוד בכלכלה אוהבים להסביר את הבעיה הבסיסית של כלכלה כך: האמצעים העומדים לרשות אנשים מוגבלים, אך רצונותיהם בלתי מוגבלים. זה טבע האדם לרצות יותר ויותר זו בדרך כלל אמונה רווחת. אבל האם זה נכון? אם זה היה נכון, זה היה מהווה מכשול גדול לשימוש במשאבים שהכוכב נותן לנו באופן בר קיימא.

צריך להבחין בין רצונות לצרכים. יש גם צרכים בסיסיים שצריך לספק שוב ושוב, כמו אכילה ושתייה. אף על פי שדברים אלו לעולם לא יכולים להיות מרוצים לחלוטין כל עוד אדם חי, הם אינם דורשים מאדם לצבור עוד ועוד ממנו. זה דומה לצרכים של ביגוד, מחסה וכו', שבהם יש להחליף סחורה שוב ושוב כשהן נשחקות. אבל להיות בעל רצונות בלתי מוגבלים פירושו לרצות לצבור ולצרוך עוד ועוד סחורות.

הפסיכולוגים פול ג'י ביין ורנטה בונג'ורנו מאוניברסיטת באת' בבריטניה ערכו ניסוי [1] נערך כדי לשפוך אור נוסף על הנושא. הם בדקו כמה כסף ירצו אנשים ב-33 מדינות ב-6 יבשות כדי שיוכלו לנהל את החיים ה"אידיאליים לחלוטין". על המשיבים לדמיין שהם יכולים לבחור בין הגרלות שונות עם סכומי פרסים שונים. הזכייה בהגרלה אינה כרוכה בהתחייבויות של הכרת תודה, התחייבויות או אחריות מקצועית או עסקית. עבור רוב האנשים, זכייה בלוטו היא הדרך הטובה ביותר לעושר שהם יכולים לדמיין לעצמם. אגרות הפרסים של ההגרלות השונות החלו ב-10.000 דולר וגדלו פי עשרה בכל פעם, כלומר 100.000 דולר, מיליון דולר וכן הלאה עד 1 מיליארד דולר. לכל לוטו צריכים להיות אותם סיכויי זכייה, כך שזכייה ב-100 מיליארד דולר צריכה להיות בסבירות גבוהה בדיוק כמו זכייה ב-100 דולר. ההנחה של המדענים הייתה שאנשים שרצונותיהם בלתי מוגבלים רוצים כמה שיותר כסף, כלומר הם יבחרו בהזדמנות הרווח הגבוהה ביותר. ברור שכל האחרים שבחרו בניצחון פחות יצטרכו להיות בעלי רצונות מוגבלים. התוצאה אמורה להדהים את מחברי ספרי הלימוד בכלכלה: רק מיעוט רצה להשיג כמה שיותר כסף, בין 10.000 ל-8 אחוזים תלוי במדינה. ב-39 אחוז מהמדינות, רוב האנשים האמינו שהם יכולים לחיות את החיים האידיאליים המוחלטים שלהם על 86 מיליון דולר או פחות, ובמדינות מסוימות, מיליון דולר או פחות יתאים לרוב המשיבים. לסכומים שבין 10 מיליון ל-100 מיליארד היה ביקוש מועט. זה אומר שאנשים החליטו על סכום צנוע - יחסית - או שהם רצו הכל. עבור החוקרים, זה אומר שהם יכולים לחלק את הנשאלים ל"בלתי שובעים" ולבעלי רצונות מוגבלים. שיעורם של "הרעבים" היה בערך זהה במדינות "מפותחות" כלכלית ו"פחות מפותחות". "בלתי שובעים" היו בסבירות גבוהה יותר להימצא בקרב צעירים המתגוררים בערים. אבל היחסים בין "הרעבים" לבעלי רצונות מוגבלים לא היו שונים לפי מגדר, מעמד חברתי, השכלה או נטיות פוליטיות. חלק מ"הרעבים" אמרו שהם רוצים להשתמש בעושר שלהם כדי לפתור בעיות חברתיות, אבל רוב שתי הקבוצות רצו להשתמש ברווחים רק לעצמם, למשפחתם ולחבריהם. 

מיליון עד 1 מיליון דולר - הטווח שבו רוב המשיבים יכולים לחיות את חייהם האידיאליים לחלוטין - נחשב לעושר, במיוחד במדינות עניות יותר. אבל זה לא יהיה עושר מופרז בסטנדרטים מערביים. באזורים מסוימים בניו יורק או לונדון, מיליון דולר לא ירכשו בית משפחתי, והון של 10 מיליון דולר הוא פחות מההכנסה השנתית של המנהלים הבכירים ב-10 החברות הגדולות בארה"ב, שעומדת בין 350 ל-14 דולר. מִילִיוֹן. 

להבנה שרצונותיהם של רוב האנשים אינם יודעים שובע יש השלכות מרחיקות לכת. נקודה חשובה היא שלעתים קרובות אנשים אינם פועלים על פי אמונותיהם, אלא על פי מה שהם מניחים שהוא אמונת הרוב. לדברי המחברים, כאשר אנשים יודעים שזה "נורמלי" שיש להם רצונות מוגבלים, הם פחות רגישים לגירויים הקבועים לצרוך יותר. נקודה נוספת היא שטיעון מרכזי לאידיאולוגיה של צמיחה כלכלית בלתי מוגבלת מובטל. מצד שני, תובנה זו יכולה להעניק משקל רב יותר לטיעונים למיסוי על עשירים. מס על עושר מעל 10 מיליון דולר לא יגביל את אורח החיים ה"אידיאלי לחלוטין" של רוב האנשים. ההבנה שרצונותיהם של רוב האנשים מוגבלים צריכה לתת לנו אומץ אם ברצוננו לעודד קיימות בכל תחומי החיים.

_______________________

[1] מקור: Bain, PG, Bongiorno, R. עדויות מ-33 מדינות מאתגרות את ההנחה של רצונות בלתי מוגבלים. Nat Sustain 5:669-673 (2022).
https://www.nature.com/articles/s41893-022-00902-y