"כנות אינטלקטואלית במקום רגשות יפים"

הפילוסוף וחוקר הקוגניציה תומס מצינגר קורא לתרבות תודעה חדשה

[מאמר זה מורשה תחת רישיון Creative Commons Attribution-NonCommercial-No Derivatives 3.0 Germany. ניתן להפיץ ולשכפל אותו בכפוף לתנאי הרישיון.]

ככל שאדם אנוכי יותר, כך הוא מאבד את האני האמיתי שלו. ככל שאדם מתנהג בצורה חסרת אנוכיות, כך הוא עצמו יותר. מייקל אנדה

הדרורים שורקים אותו מהגגות: פרדיגמה חדשה קרובה, שינוי אונטולוגיה. הצורך בשינוי חברתי-אקולוגי כבר חלף בחוגי הממשלה. עם זאת, גלקסיה שלמה של קשיים נפערת בין הרצון למציאות: למשל, האיחוד האירופי כולו והאינטרסים האישיים של כל אחד מחבריו. או אינטרס ההישרדות של כל חברה בעלת מבנה קפיטליסטי ברחבי העולם. ואחרון חביב, אבל לא פחות חשוב: הזכות לכאורה לשובע אמיד של כל המשתתפים בחברות הצריכה עלי אדמות. לכולם יש דבר אחד במשותף: יותר צניעות תהיה כמו כישלון קולקטיבי.

איבן איליך סיכם את הבעיה כך: "כאשר התנהגות המובילה לאי שפיות נחשבת לנורמלית בחברה, אנשים לומדים להילחם על הזכות לעסוק בה".

אז רק עם מגע של ריאליזם, אתה יכול לזרוק את המגבת, כי כל זריקה לא תהיה שווה את האבקה שלה בהר כזה של מצוקה. ובהשוואה להנחה שמישהו בחוגי הממסד לקח את המטרה של טרנספורמציה חברתית-אקולוגית ברצינות הראויה, פנטזיות האומניפוטנטיות של גיל ההתבגרות נראות ריאליסטיות לחלוטין.

גישה חדשה נותנת תקווה

אם רק לא הייתה גישה שונה לחלוטין, מלאת תקווה. הפילוסוף האמריקאי דייוויד ר' לוי מנסח זאת בספרו "ÖkoDharma": "... המשבר האקולוגי [הוא] יותר מבעיה טכנולוגית, כלכלית או פוליטית... זהו גם משבר רוחני קולקטיבי ואפשרי. נקודת מפנה בהיסטוריה שלנו." האראלד ולצר מדבר על "התשתית הנפשית" ההכרחית ועל "להמשיך לבנות על פרויקט הציוויליזציה", כך שיום אחד "מי שמייצר אשפה" לא ייהנה יותר מ"איכות חברתית גבוהה יותר - עם וידאו " מאשר אלה שמנקים את זה ".

ומכיוון שהבנייה הנוספת הזו נראית כל כך קשה, כמעט בלתי אפשרית, חוקר החדשנות ד"ר. פליקס הוך בעל כרך קומפקטי המוקדש לנושא זה: "ספי טרנספורמציה - זיהוי והתגברות על התנגדות פנימית בתהליכי טרנספורמציה". תומס מצינגר, שלימד פילוסופיה ומדעי הקוגניציה באוניברסיטת מיינץ, לקח על עצמו את הגישה החדשה גם עם ספרו "תרבות התודעה - רוחניות, כנות אינטלקטואלית והמשבר הפלנטרי" שיצא לאור לאחרונה. לכבודו, הוא לא עשה זאת ברמה אקדמית, אלא בצורה קריאה, ברורה ותמציתית על 183 עמודים.

מבחינת תוכן, לעומת זאת, הוא לא מקל עליך. כבר מהשורות הראשונות הוא לוקח את השור בקרניו: "עלינו להיות כנים... המשבר העולמי הוא עצמי, חסר תקדים היסטורית - וזה לא נראה טוב... איך שומרים על הכבוד העצמי שלך ב תקופה היסטורית שבה האנושות בכללותה מאבדת את כבודה? ... אנחנו צריכים משהו שיחזיק מעמד בחייהם האמיתיים של יחידים ומדינות גם כשהאנושות כולה נכשלת".

הקטע של מצינגר הוא לא לטייח את המצב. להיפך, הוא צופה "שתהיה גם נקודת מפנה מכרעת בהיסטוריה האנושית", נקודת פאניקה שאחריה "מימוש הבלתי הפיך של האסון יגיע גם לאינטרנט ויהפוך לוויראלי". אבל מצינגר לא עוזב את זה, אלא הוא רואה בצורה מפוכחת את האפשרות להתריס מול הבלתי נמנע בצורה משמעותית.

לקבל את האתגר

מובן מאליו שזה לא ולא יהיה קל. אחרי הכל, נוצרה קבוצה של אנשים ברחבי העולם, מצינגר מכנה אותם "ידידי האנושות", שעושים הכל מקומית כדי "לפתח טכנולוגיות חדשות ודרכי חיים ברות קיימא, כי הם רוצים להיות חלק מהפתרון". מצינגר קורא לכולם לעבוד על תרבות תודעה, שהשלב הראשון בה הוא אולי הקשה ביותר, "היכולת לא לפעול... האופטימיזציה העדינה אך המדויקת מאוד של בקרת הדחפים ומימוש הדרגתי של מנגנוני הזיהוי האוטומטיים ברמת החשיבה שלנו". לפי מצינגר, אורח חיים מכובד נובע מ"גישה פנימית מסוימת מול איום קיומי: אני מקבל את האתגר". לא רק יחידים, אלא גם קבוצות וחברות שלמות יכלו להגיב כראוי: "איך אפשר להיכשל בתודעה ובחסד מול המשבר הפלנטרי? לא תהיה לנו ברירה אלא ללמוד בדיוק את זה".

תרבות התודעה שתתפתח תהיה "צורה של פעולה קוגניטיבית המחפשת אחר צורות חיים מכובדות... כאסטרטגיה אנטי-סמכותית, מבוזרת ומשתפת, תרבות התודעה תישען בעיקרה על קהילה, שיתוף פעולה ושקיפות ובכך לסרב אוטומטית לכל היגיון קפיטליסטי של ניצול. במבט זה, מדובר... בבניית מרחב סוציו-פנומנולוגי - ואיתו סוג חדש של תשתית אינטלקטואלית משותפת".

לפתח הקשר גילוי

כדי לא להתבצר אידיאולוגית, האתגר המרכזי הוא לפתח "הקשר של גילוי" שאינו מתיימר "לדעת בדיוק מה צריך ומה לא צריך להיות...צורה חדשה של רגישות ואותנטיות אתית...ב היעדר ודאות מוסרית... מחבקת חוסר ביטחון". דניאל כריסטיאן וואהל תיאר זאת כ"חוסן". יהיו לה שני מאפיינים: מצד אחד, יכולתן של מערכות חיות לשמור על יציבותן היחסית לאורך זמן, מצד שני, היכולת "לשנות בתגובה לתנאים משתנים ולהפרעות"; הוא מכנה את האחרון "חוסן טרנספורמטיבי". מדובר ב"פעולה נבונה כדי לאפשר התפתחות חיובית בעולם בלתי צפוי". תומס מצינגר מתאר את שמירה על ראש פתוח, להרגיש את הדרך אל עתיד בלתי צפוי בתרבות של בורות, כ"תרבות תודעה כנה מבחינה אינטלקטואלית". המטרה תהיה "רוחניות חילונית" כ"איכות של פעולה פנימית".

רוחניות חילונית ללא הונאה עצמית

מצינגר, כמובן, מחמיר עם רוב התנועות הרוחניות של העשורים האחרונים באירופה ובארה"ב. הם איבדו זה מכבר את הדחף המתקדם שלהם ולעתים קרובות הידרדרו ל"צורות מבוססות ניסיון של מערכות דתיות מאורגנות באופן פרטי... עוקבות אחר ציוויים קפיטליסטיים של אופטימיזציה עצמית ומאופיינות בצורה מעט אינפנטילית של שאננות". כך גם לגבי דתות מאורגנות, הן "דוגמטיות במבנה הבסיסי שלהן ובכך לא ישרות מבחינה אינטלקטואלית". למדע רציני ולרוחניות חילונית יש בסיס משותף כפול: "ראשית, הרצון הבלתי מותנה לאמת, כי מדובר בידע ולא באמונה. ושנית, האידיאל של כנות מוחלטת כלפי עצמו".

רק תרבות התודעה החדשה, "רוחניות חילונית של עומק קיומי ללא הונאה עצמית", ריאליזם חדש, תאפשר לצאת מ"מודל הצמיחה מונע החמדנות" שטופח במשך מאות שנים. זה יכול "לעזור לפחות למיעוט של אנשים להגן על שפיותם בזמן שהמין בכללותו נכשל". בספרו, מצינגר אינו עוסק בהכרזת האמת, אלא בהתבוננות בהתפתחויות העכשוויות בפיכחון רב ככל האפשר: "תרבות התודעה היא פרויקט ידע, ובדיוק במובן הזה העתיד שלנו עדיין פתוח".

תומס מצינגר, תרבות התודעה. רוחניות, כנות אינטלקטואלית והמשבר הפלנטרי, 22 יורו, ברלין Verlag, ISBN 978-3-8270-1488-7 

ביקורת מאת בובי לנגר